שמנמודה

 

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי שמנה. כשהייתי קטנה, אמא שלי תמיד הייתה אומרת: "אני לא מבינה למה את שמנה. את ממש לא אוכלת". אז נכון, אולי אוכל לא אכלתי, אבל ממתקים ועוגיות תמיד אהבתי. לאמא שלי לא היה מושג בדיאטה, ולכן לא היה מי שיכוון אותי בנושא. עמוק בלב באמת האמנתי שאני לא אוכלת כלום ובאמת משמינה "רק מלראות אוכל " ?

הדיאטה הראשונה שלי הייתה המצאה עצמאית שלי. החלטתי לאכול רק אשל, עגבניות ומלפפונים כל היום ובערב לסגור את היום עם חבילת שוקולד רוזמרי (שזה מאוד דיאטטי ומאוזן תזונתית). הרווחתי פעמיים – לי היה טעים, וגם ירדתי במשקל, אין לי מושג איך… כנראה הגיל.

 

 

במהלך השנים, היו עוד המון פעמים שמאוד רציתי לרדת במשקל. בצבא, חברה אמרה שיש איזה רופא ברחובות שנותן כדורים. נסענו יחד כל הבנות מהבסיס. כולנו – לקחנו, כולנו – רזינו. מאז ניסיתי כל דבר אפשרי: אבקות, ספריי, דיקור, תה וקבוצות למיניהם. התקופות הכי מאושרות שלי מבחינת אוכל היו בהריונות. סוף סוף יכולתי להגשים את עצמי ואת הרעיון של לאכול בשביל שניים. אז אכלתי בשביל שניים. נראיתי מפחיד, אבל היה לי "אישור" בהריון לאכול כל מה שלא העזתי בימים רגילים.

היום כשאני רואה את השיח על זה שחוזרים אחרי הלידה מהר וישר לגזרה, אני אומרת לעצמי, מזל שזה לא היה בתקופה שלי. בנוסף לדיכאון אחרי לידה עוד היה לי רצון לחזור מיד לגזרה. בתקופה שלי תמיד אמרו: חוזרים לגזרה שנה אחרי הלידה. זה נשמע מאוד הגיוני, בריא ליולדת ובטח גם לילד. אמנם אמא שמנה, אבל רגועה יחסית ?

 

 

אפשר להגיד שעם השנים הפכתי ל"פרופסור לדיאטה". לא היה תכשיר חדש של דיאטה שפרסמו, שלא הייתי הראשונה לנסות. שנים הייתי חברה בקבוצות שומרי משקל עד שהפכתי בעצמי למדריכה בשומרי משקל.

מתוקף תפקידי, שוב רזיתי מאוד. אימא שלי ממש לא אהבה את המראה החדש שלי. כדי להסביר לי כמה אני נראית רע מבחינתה היא אמרה (במרוקאית כמובן): "מאז שרזית – התכערת". לדעתה, העיניים שלי נעשו שקועות פנימה, האף שלי גדל ויצא החוצה ועכשיו הוא כבר "מטר וחצי". אהה והכי חשוב: "כל היופי שהיה לך נעלם". מבחינתה, ליופי היתה הגדרה אחת – שמנה עם לחיים ורודות, וכמובן לבנה.

 

 

למרות כל מילות האהבה של אמא שלי על דיאטות, אף פעם לא הגעתי למשקל כבוד, ותמיד נחשבתי שמנמודה. שומרי משקל הייתה אחת התקופות בהן הבנתי איך לאכול נכון, מה מותר ומה אסור. אז נחשפתי גם לתופעה המדהימה של נשים שנראות מיליון דולר ונלחמות על 2-3 קילו שמאמללים אותן. נשים שלא מסוגלות לראות כמה הן יפות ושוות בלי איזו טבלה של משקל שאני לא יודעת מי המציאה אותה בכלל.

גם אני הייתי במקום הזה בדיוק. החלק העצוב בכל הסיפור הזה, הוא שהיום כשאני רואה את התמונות שלי, אני חושבת שנראיתי פיצוץ. רק שאף פעם לא הרגשתי כך. תמיד חשבתי שאני שמנה, ופשוט לא אהבתי מספיק את איך שנראיתי.

 

 

סתם שתדעו, היום אני הרבה יותר שמנה, אבל אני מרגישה יותר טוב עם עצמי ממה שהרגשתי אז. תמיד כשהגעתי למשקל מסוים, הייתי אומרת לעצמי "אם רק הייתי 3 קילו פחות, הייתי נראית יותר טוב". זאת היתה הבעיה מבחינתי… אז. היום, ממרום גילי, אני מבינה שיופי זה לא רק משקל. יופי זה מה שאת משדרת. יופי זה כמה את אוהבת את עצמך. כמה ביטחון עצמי יש לך, אפשר להיות סקסית גם במידה 44… ולא רק במידה 36.

 

 

הרבה פעמים אנחנו רוצים להגיע "לשם". רק שמרוב שאנחנו עסוקים בלהגיע "לשם", אנחנו לא מבינים שאנחנו כבר שם. שם הוא כאן, ואנחנו לא נהנים מספיק (או בכלל) מהמקום אליו הגענו.

לא משנה לאן אתן רוצות להגיע, עצרו שנייה ותבדקו – האם אתן נהנות או חוגגות מספיק את מה שיש לכן עכשיו, ממש בידיים?
אני יכולה להבטיח לכן, שרק אם נעצור ונחגוג את ה-עכשיו, את הרגע, נוכל להתקדם לאן שאנחנו רוצות להגיע. ככל שנרצה רק להגיע לשם, לא נצליח ליהנות מהכאן ועכשיו, ממה שכבר פה ושכבר יש לנו והשגנו. בדרך זו, אף פעם לא נצליח להתקדם ולהיות שמחות בחלקנו.

 

 

עוד עצה קטנה לי עבורכן, והיא: תקשיבו לסביבה. במקרה שלי, כל הזמן קיבלתי מחמאות על המראה שלי. אמרו לי כמה אני נראית טוב, ואני פשוט לא הקשבתי. הייתי רק באמוק של ירידה במשקל. הרבה פעמים אנחנו מבטלים את מה שאומרים לנו ולא מקשיבים ליקרים לנו. לכן, העצה שלי אליכן היא: עצרו להקשיב וללמוד מהאנשים הרבים בדרך ובחיים שלכן. היו חכמות לקבל את המתנות שאנשים נותנים לכן בדרך 🙂

מעוניינת בשינוי בעצמך? שינוי תזונתי, זוגי או כל דבר אחר. מוזמנת לפנות אלי לאימון אישי ו/או הרשמה לסדנאות צרי קשר