מי לא רוצה להיות השחקנית המובילה במשחק החיים שלה?
כולנו רוצות להיות השחקניות הכי טובות, הכי שוות ומובילות בחיים שלנו ולא להיות פרשניות שלהם – ללא תזוזה ועשיה. והדבר הכי חשוב הוא שנישאר במגרש שלנו.
לצערנו, הרבה פעמים אנחנו לא במגרש ובמקום לשחק אנחנו עומדות בצד ועוסקות דווקא בפרשנות.
נשמע כמו סינית? אתן לא יורדות לסוף דעתי? אז תמשיכו לקרוא…
לפני שנבין מה הוא משחק החיים שלנו אני רוצה להסביר את צמד המילים "שחקן נשמה" בחיינו.
את המילה "נשמה" שהפכה כבר להיות כל כך שגורה בפי רבות מאיתנו הכרתי בהתחלה רק מנרות הנשמה שאמא שלי הייתה מדליקה בבית.
בהמשך נחשפתי אליה כמילת החיבה הידועה "נשמה שלי" וכמובן מבדיחות כמו זאת (שאני מחבבת במיוחד):
"איש זקן אחד התעורר באמצע הלילה ומצא את מלאך המוות עומד ליד המיטה שלו.
הוא שאל את מלאך המוות מה הוא עושה, ומלאך המוות השיב "באתי לקחת את הנשמה שלך"
הזקן מיד העיר את אשתו ואמר לה "נשמה שלי, מלאך המוות בא לקחת אותך."
ומה לזה ולספורט?
במגרשי הספורט, בהם אני משחקת כבר שנים רבות – כדורסל וכדורשת נחשפתי לביטוי "שחקן נשמה". שחקן נשמה הוא כזה שמשקיע את כל כולו במשחק, חי את המשחק, תמיד חושב ופועל עם טקטיקות חדשות וחותר לניצחון בכל מחיר, גם אם זה אומר להיפצע ו/או להפסיד עד שהוא מצליח.
ומה לגבי משחק החיים שלנו?
שחקן הנשמה של משחק החיים, בדומה לזה שעל המגרש חי את החיים, נמצא תמיד בעשייה, בלמידה ובהשתפרות, ויודע שחלק מהמשחק זה הפסדים או תקלות לאורך הדרך.
ולמה דווקא נשמה? נשמה היא הנפש, התודעה של האדם, הפנימיות שלו והכוחות המניעים אותו.
השילוב של צמד המילים שחקן נשמה בא להגיד שכדי להצליח, להיות מאושרים – אנחנו צריכים לשלב בעשייה שלנו את הנשמה וגם ליהנות מהדרך. לא לעבוד על אוטומט.
כל דבר בחיים מושפע ומשפיע –
העבודה שלנו משפיעה על הבית, הבית משפיע על העבודה, הזוגיות משפיעה על העשייה, העשייה משפיעה על התוצאה ואי אפשר להפריד את הכל – כמו בסוודר – אם פורמים עין אחת הכל נפרם.
כל עוד אנחנו שחקני נשמה אמיתיים במשחק החיים יש ביכולתנו לחולל שינוי ולהשיג תוצאות מרחיקות לכת. הרבה פעמים, כל אחד מנסיבות חייו, אנחנו עוברים למוד של "פרשנים" ויודעים להסביר מצוין למה אנחנו לא בעשיה, מי אשם בחוסר העשייה שלנו, ושגם אם תעשו אז זה בטח לא יצליח, וכאן מתחילה הבעיה.
אז הדבר הכי חשוב שנבין הוא שבחיים אנחנו צריכות להיות שחקניות נשמה אמיתיות, השלב הבא והחשוב לא פחות זה הבנה שבחיים יש לנו כמה וכמה מגרשים. חלק הם שלנו וחלקם של אחרים ורצוי מאוד שלא נהיה שם.
יש את מגרש הבית. מגרש העבודה, מגרש הזוגיות, מגרש החברים, מגרש הילדים, מגרש הגוף וההתפתחות האישית… (ואולי עוד כמה ששכחתי)
לכל אחד מבני הבית יש את המגרש שלו: לילדים יש את מגרש הבית, מגרש הגן/ בית ספר, מגרש החברים שלהם, מגרש מול כל הורה.
וכאמור, בכל מגרש אנחנו מתנהלים אחרת: באחד יוזמים, באחר ראש קטן, בשלישי ממש חסרי מעש, במקום אחד מנהלים ובמקום אחר מנוהלים.
אם נדע לזהות את המגרשים שלנו ונבדוק איך אנחנו מתנהלים בכל מגרש יהיה אפשר לעשות שינוי אמיתי.
פעם, כשהתבוננתי בעצמי במגרשים שלי גיליתי שבנוסף לתפקיד האמא בבית הפכתי להיות המזכירה הצמודה של כל בני הבית: הבן צריך לקבוע שיעור פרטי – אני מתקשרת לקבוע. הבת לא הולכת לחוג כי יש טיול – אני צריכה להודיע למדריכה.
הפכתי לשירות תיאומים והובלות -אבל אלו לא היו המגרשים שלי!
ואני יודעת שאני לא היחידה ששיחקה במגרשים של אחרים, ובמקרה זה הילדים. אחת הבעיות של דור ההורים החדש – שמגיע מדאגה מוגברת הוא שהרבה פעמים אנחנו הולכים ומשחקים במגרשים של הילדים שלנו במקום לתת להם להתמודד ולפתח את היכולות החברתיות שלהם, את יכולת התמודדות מדחייה או כאב, את יכולת הניהול של משחק החיים שלהם. הרבה פעמים מרוב אהבה ודאגה אנחנו רצים להציל אותם ובאיזה שהוא אופן אנחנו יוצרים "ילדים נכים חברתית". הקושי הקטן/גדול של הילדים היא החוסר יכולת להכיל אתגרים וכל דבר גדול או קטן ניראה להם כמו אסון.
אז אם נסכם, אלו המשימות שלכן:
שבו, זהו את המגרשים שלכן, האמיתיים. נסו להבחין מה מבין המגרשים הוא לא שלכן ?
כדי להצליח במשימה ולהיות שחקן נשמה אתן חייבות לבדוק ביניכן לבין עצמכן,
האם אתן משחקות את המשחק או יושבות ומפרשות את החיים?
שלכן,
ירדנה
