תמיד היה לי עניין עם זה שאין לי תואר ראשון.
התביישתי והתכווצתי ליד אנשים שיש להם תואר.
חשבתי שהם יותר חכמים, נבונים, מוצלחים ואפילו יותר יפים ורזים (כל דבר התקשר אצלי לזה שיש להם תואר).
אז היום אני עושה משהו שלא פשוט לי וכותבת בראש מורם: "אין לי תואר!"
אני שמה את זה על השולחן ומרגישה נורמלית, נבונה, חכמה ומוצלחת.
אין לי תואר לא כי אני לא יכולה…בשביל להרגיע את הפינה הזאת אצלי בראש, הלכתי ללמוד שני קורסים באוניברסיטה הפתוחה והצלחתי בהם. אז את הפינה של ה"לא מסוגלת" סגרתי.
היום בהסתכלות לאחור, אני מבינה שלימודי תואר ראשון זה לא דבר שהיה חשוב עבורי.
לא מצאתי תחום מוגדר שיעניין אותי ובטח שלא התחברתי לשיטת הלימוד הקונבנציונאלית, שזכורה לי לא בדיוק לטובה.
במשבר גיל ה- 40 שלי, הגעתי לחוסר סיפוק ומשמעות בבית ובעבודה כעובדת מדינה. כולם מסביב הציעו לי ללכת ללמוד תואר (בטענה שזה יהיה על חשבון המשרד- גם לא צריך לשלם על הלימודים וזה גם מקנה לי יום חופש מהעבודה).
זאת ללא ספק נוסחה מעולה לצאת משיגרה ושחיקה בעבודה בשירות המדינה (ובהחלט מגיע שאפו ענק על כך שהמדינה מעודדת ומאפשרת את זה) – העובדים נהנים, פוגשים חברים חדשים, חוזרים לספסל הלימודים וכך תחושת הסיפוק מתעצמת יחד עם העשרה וחידוד המחשבה ובסוף המסע מוענק תואר שעוזר להתקדם בעבודה בשירות המדינה ומקום העבודה מקבל עובדים מסופקים ואף טובים יותר.
אהבתי את הרעיון לצאת מהמשרד, רק היה לי ברור שאני אלך ללמוד רק מה שאני אוהבת. אז בהתחלה התחלתי ללמוד איפור. מאוד נהניתי רק שזה לא הספיק ולא נתן לי מענה לחוסר שקט.
שמעתי על לימודי אימון דרך חברתי הילה מאור, שאמרה לי: "ירדנה זה מתאים לך! זאת בדיוק את". לא ידעתי על זה הרבה, אבל הנושא עניין אותי והחלטתי לבדוק אותו.
התחלתי ללמוד שלב ראשון בקאוצ'ינג – והמשכתי לשלב נוסף של התמחות באימון. (להתקבל לשם היה מסלול מיונים כמו לכוכב נולד, אבל זה כבר לפוסט אחר…).
לשמחתי התקבלתי. בתחילת ההתמחות, נשאלה שאלה מסוימת על ידי המנחה ואני עניתי בפשטות הטבעית שלי.
המנחה "עפה עלי" ובהתלהבות ואמרה: "תנו לה בבקשה מפתח לחדר שתתחיל לאמן".
אני זוכרת שהייתי בהלם ולא הבנתי מה מיוחד במה שאמרתי ואיך כולם לא יודעים את זה. ואפילו נלחצתי שלא יחשבו שאני חכמה, כי זה יצא לי בטעות.
פחדתי מאוד מההתלהבות מסביב, הרי איך זה יכול להיות, אני לא למדתי, אין לי תואר! (דרך אגב, אני חווה תחושה דומה עכשיו עם הבלוג, אני חווה כל כך הרבה פרגונים ותגובות חמות על כל פוסט שאני כותבת, אבל מה יקרה הכל בא לי בטעות ותכף ייגמרו לי הרעיונות?!)
במהלך הסדנה, התחושות הללו רק הלכו והתגברו. כל פעם שאמרתי משהו, קיבלתי תגובות חיוביות. היה לי ברור שזה זמני ומקרי וזה בטח משהו שתכף יעבור מעצמו.
לקח לי הרבה זמן לקשר ולהבין שגם אני יודעת ולפעמים אפילו יותר מנשים או אנשים אחרים בעלי תואר כזה או אחר. או אולי חס וחלילה "אני מוצלחת וחכמה".
לקח זמן ותהליך ארוך שכלל גם לא מעט בכי, ובו גישרתי על הפער בין איך שרואים אותי לאיך שאני מרגישה עם עצמי.
לקח לי זמן לתת אמון בעצמי שגם אני יכולה, לפחות כמו אלה עם התעודה.
במהלך לימודי האימון הייתי בין המצטיינות. הסיבה די פשוטה, סוף סוף למדתי משהו שאהבתי והיה לי חיבור מהבטן, מהלב, מהנשמה. ולכן הלכתי והתמחיתי בכל נושא האימון: אימון אישי ,אימון זוגי, אימון בני נוער, הפרעות אכילה, אימון יצרתי, אימון רוחני.
המטרה – להיות הכי טובה במה שאני עושה.
כשהתחלתי לחשוב עם עצמי מאיפה הידע שיש לי, הבנתי שיש סיכוי טוב שאולי נולדתי "זקנה".
גדלתי עם אימא שהייתה מודל עבורי, והיה עוד משהו שהוא שלי ורק שלי וזאת האהבה שלי לשבועון "לאישה", עוד מילדות. או כמו שאני קוראת לו "ד"ר לאישה".
מגיל צעיר פשוט הייתי מכורה לעיתון הזה. אני זוכרת שהיית רואה אצל אחיות או גיסות שלי את השבועון ותמיד הייתי מבקשת להשאיל מהן אותו. אני גם זוכרת שבאחד הביקורים במרפאת שיניים לקחתי "בלי רשות" את אחד העיתונים שהיו מונחים שם… (חלילה לא גנבתי)…
כשהייתי קטנה הייתי מחפשת למי יש עיתוני לאישה ישנים ….כולם היו תמיד אומרים לי: "מה יש לך מהעיתון הזה, אין מה לקרוא בו".
לא הצלחתי להבין איך לא מעניין אותם לקרוא וללמוד מהחיים של אחרים? למה הם מזלזלים בזה? לי היה ברור שאני לומדת על "אנשים" ועל ה"חיים".
ה"לאישה" היה ממש חומר לימוד עבורי, קראתי את העיתון כמו תנ"ך. כל סיפור שהיה כתוב הייתי מנתחת אותו לעצמי, "איך הוא הגיע למצב הזה?", "מה גרם לו לקום ולשנות ולעשות מעשה?", "כמה פעמים הוא נכשל?", "איזה דרך הוא עשה?"
זה היה עבורי ניתוח והבנה בשלל נושאים – מערכות יחסים, התמודדויות עם משברים, למידה של דרכים אפשריות להצלחה, וכמובן נתן לי כוח וחיזק לי את האמונה, שגם אני יכולה להצליח כמו כל סיפור שקראתי.
אחד המדורים שאהבתי במיוחד, שייך למנחה שלי והמורה הרוחנית שלי (היא בטח לא יודעת את זה) , זה היה טור קטן בסוף העיתון –"אימון לחיים" / ד"ר צביה גרנות.
אחרי מפגש אימון שהנושא היה מערכות יחסים עם הגרוש והמלחמה על המזונות שלחתי למאומנת שלי את שיעור 346 : אז מה שלום הביטחון העצמי שלכם? במפגש שלאחר מכן שאלתי אותה אם היא קראה , אמרה שכן רק לא הבינה למה שלחתי לה את זה בכלל, למרות שהיה שם משפט " הצורך שלנו להילחם על הצדק שלנו לא מראה שדעותינו נכונות יותר, הוא רק מראה שהביטחון העצמי שלנו נמוך יותר" – ולא היה יותר רלוונטי ממנו למפגש האימון המדובר.
המאמר הזה פתח לנו מפגשים מדהימים שבהם ניתחנו סיטואציות מכיוון אחר והגענו לתובנות שקידמו את התהליך.
אין ספק שהיום, בעידן המודרני, אפשר ללמוד הרבה מהמדיה: יש את הרב google, יש את פרופסור TED ויש את ד"ר לאישה, חומרי הלימוד שלי…..וכמובן הרבה ספרים נכתבו, ובתחום האימון לבד יש אינספור הרצאות מעניינות – אנחנו מוצפים בידע!
העניין מבורך מאוד, רק כמו שזה מבורך הוא גם הקללה שלנו, הרבה פעמים אנחנו מבינים את ההיגיון של נושא ואפילו מדברים על זה בחוכמה וכמובן מייעצים לאחרים.
אחד האתגרים שעומדים בפנינו הוא בחינת הפער בין מה שאנחנו יודעים, אומרים, מבינים, מדברים או מייעצים, לבין מה שאנחנו מיישמים באמת בחיים הפרטים שלנו.
אני מזמינה כל אחת לעצור לשנייה ולהסתכל לעצמה בלבן של העיניים – בחרו נושא אחד שקרוב לליבכן ובדקו – מה הפער בין מה שאתן אומרות לבין מה שאתן עושות. והפעם – נסו לעשות עם הנושא הזה משהו אחר, שונה, שהוא לאו דווקא חדש עבורכן, אבל אולי ממזמן לא התנסיתן בו. תופתעו לגלות אילו פתרונות היו מונחים כל הזמן מתחת לאפכן.
אז פנו לד"ר שלכם, מי שהוא לא יהיה, ולמדו כבר היום, משהו אחד חדש.
שלכן (וגם שלכם)
ירדנה
אני מתרגשת לשתף אתכן שסדנאות push up לחיים יוצאות כעת בפריסה ארצית: רחובות, רמת גן, ירושלים
בואו להירשם בלינק>> (מיקומים מתעדכנים כל הזמן)
לקבלת טעימה מהסדנאות, בואו לפגוש אותי בהרצאת המבוא – "דברים שלמדתי מהנשים בחיי":
9/8/16 – בית קפה "זריפה", ירושלים
אזלו הכרטיסים!
17/8/16 רמת גן
אזלו הכרטיסים!
15/9/16 – הוד השרון
- כל התמונות בפוסט צולמו על ידי בתי, רותם ויאטר המוכשרת
