באיחור "קל" של 28 שנה, נשואה פלוס שלושה. ובאמצע מיזם גדול, אני וענת, גם היא כבר לא בדיוק חיילת משוחררת, עוזבות הכל ונוסעות, לעשות משהו בשביל עצמנו.
"אז מי ידאג לכן שם?" שאלו הבעלים את שתי האסטרונאוטיות, "נפלא, העפיפון והחוט נוסעות ביחד".
אנחנו והם רגילים שתפקידם להיות המפיקים של הטיול, המארגנים, המדריכים, אלו שקוראים את החומר ומוצאים את המקומות והפתרונות,סגירת ההזמנות ותשלומי הכספים ועלינו מוטלת האחריות להינות.
גם הפעם הם הפיקו וארגנו מראש, אבל……..
התנהלות שלנו באחריותנו בלבד ומאפשרת לניסים ולנפלאות פשוט לקרות…למשל כששלחנו את הפאוצ' עם 2000$ במזומן במזוודה הגדולה בבטן המטוס, ובאותה רוח, כשהזמנו טיול הקפדנו לעדכן השכמה בשעון הפלאפון רק שעל החיבור המטען לחשמל הקפדנו פחות….התעוררנו בבהלה! טילפנו לקבלה וביכולת שכנוע ותחנונים, החזרנו את הקבוצה לאסוף אותנו בחזרה.
באחת מטיסות הפנים ריכזנו את כל הקרמים, הבשמים והנוזלים האפשריים בתיק היד, איתו רצינו לעלות למטוס. זהו….. שזה בדיוק שאסוררררר ,מכל הניסים והנפלאות יצאנו מחוזקות מופתעות שמחות ומודות לאלוקים.
אנחנו בהלם מעצמנו אבל הנה, אפילו ניפצנו לאחרים כמה סטיגמות:
פגשנו חבורת גברים שטיילו באותו מסלול: "שלום שלום" שיחה קטנה, מפה ומשם הם זרקו איזו הערה, ואנחנו הגבנו שאנחנו נשואות.
תוך שנייה הפרצוף שלהם השתנה : "מה? אתן לא גרושות?" לא שמעת ידידי? כבר 2016 , גם נשים נשואות יכולות לנסוע לבלות, למלא את עצמן ולא רק לטבוע במחויבויות.
"כל הכבוד לבעלים שלכן" הם אמרו "אני לאשתי לא הייתי נותן לנסוע". סליחה? כאן כבר התעצבנתי, ואני מרוקאית זוכרים? לקחתי את הרגע הזה למחוזות האימון, היה לי חשוב להבין אותם. למה ? והתשובה המזעזעת לא איחרה לבוא: "בכול אישה יש את הזונה שבה". כאן אפילו לי נגמרו המילים ובטח לשמוע זאת מפי ה"צדיקים" שנסעו רק לראות נופים, לא נזכיר חס וחלילה בודי מסאז' וכל הסדום ועמורה שיש שם (לגברים במיוחד), וכך המשכתי לטייל במחשבות על אימון ועל אמון..
טירונות גולני ורעלת אננס
בשבוע הראשון בפוקט, אחרי שהצהרנו על בטן גב, רצינו לבלוע את הזמן ולא לבזבז כוחות ומצאנו את עצמינו רצות מצאת החמה עד צאת הנשמה. טיולים: 7 האיים , 42 האיים, מופעים :פנטזיה, ליידי בויס ,וכו'…. לראות לחוות את כל מה שיש. ישנו פחות משש שעות מטכ"ליות.
אחר כך היינו זקוקות לחופש מהחופש, ובקוסמוי לא זזנו מהחוף ובילינו בהנאות שלא כרוכות בתזוזות מיותרות מסאזים' מכל הסוגים, צבע לשיער, מניקור פדיקור, בטן גב על חוף הים ואננס מתוק, אני חושבת שבסוף הטיול כבר הייתה לי רעלת אננס..
השיגעון שבמסיבה היא המסיבה עצמה או הדרך במטורפת להגיע אליה ובחזרה?
אם כבר טיול אחרי צבא ב – Half moon festival לא נהיה? את הדרך עשינו בג'יפ ובספינת ספידבורד. באופן כללי כלי הרכב והנהיגה בתאילנד לא בדיוק עומדים בתו תקן כלשהו, והנהגים? נקווה שיש להם רשיון חוץ מנסיון. שאר החברים בנסיעה היו חיילים משוחררים שהיו בטיול "אחרי צבא"…איזו שותפות גורל;]
מאחר וגילם כגיל של הילדים שלנו, אוטומטית התמנינו להיות האימהות. אנחנו הרגשנו קצת מהדאגה לילדינו שבבית, והם הרגישו קצת את אמא שנשארה בבית ושהם קצת מתגעגעים אליה וכמה שכיף שדואגים להם. (אמהות לפעמים לוקחות את תפקיד הדואגת הזה באינסטינקט). דאגנו לכולם כולל ל"חבוב" שלא חזר עד ארבע לפנות בוקר ולא היה מצב שנשאיר אותו על האי שרוע ומסטול בקהל תאילנדי מבלבל, שזה שיש לה זוג ציצים לא בהכרח מצביע על היותה אישה…והמבין יבין.
בחזרה 4 לפנות בוקר חיכינו שעה לסירה שתבוא לאסוף אותנו. הסירה היתה שם רק שהנהג ישן בתוכה וכשהתעורר יקיצה טבעית קם במוטיבציה של טייס, שחרר כל רסן והטיס אותנו על גלים של שני מטרים ויותר במהירות הקול.
זה היה הרגע שקללתי את עצמי על הרעיון המטופש ללכת למסיבה. אחרי שהבנתי שזה לא יעזור עברתי לתפילות אל כל הצדיקים של אימא שלי ושל כל העולם. עם הנסיעה המטורפת עלתה גם רמת החרדה והוספתי גם קריאת שמע ישראל… לאורך כל הדרך אחד החיילים המשוחררים החזיק לי את היד…זה הזמן להודות שוב לכוחותינו בארץ ומחוצה לה. מאחר ויצאתי בחיים ואני על הקרקע, לא הייתי מוותרת על החוויה המדהימה. העברתי מסר לצעירים שאף פעם לא מאוחר…." ולא חשוב הגיל העיקר התרגיל" (ברור שזה משפט שהמבוגרים המציאו).
כאן הרגשתי טיול אחר צבא במיטבו….ראיתי איך הם לא מפחדים משום דבר…ואני מתה מפחד דואגת לי להם ואפילו לנהג התאילנדי….שניראה שככל שאני מפחדת יותר זה רק עושה אותו יותר מבסוט ומדביק לו את הרגל לדוושת הגז.
חלת שבת עם מלח של דמעות
בשבת החלטנו ללכת לקידוש בבית חב"ד…..שם הרגשתי את הקדושה את החיבור לרבי מלובביץ. שהרי למדתי בחב"ד בילדותי.
השולחנות היו מלאים ביהודים שבאו לקבל את השבת ביחד ורחוק מהבית…עם שירה דברי תורה ואוירה מדהימה.
עם כל הכבוד ישבנו בשולחן הזקנים. המופרעים והצעירים ישבו בסוף האולם ורקדו על כסאות ממש כמו בטיול שנתי כשהם מתרכזים בסוף האוטובוס ועושים "בלגן שמח".
מול הנרות והקידוש עלו בי הגעגועים לארץ הקודש, למשפחה, וכשהרב ברך את המשפחה, הילדים והחיילים לא יכולתי לעצור את הדמעות ובכינו האחת עם השנייה כיאה לשתי מרוקאיות רגשניות. כמו שבמהירות ירדו הדמעות באותה מהירות המשכנו להנות…..וליעד הבא.
.
אין כמו לנסוע עם חברה !!!
נסענו לטיול לעיר kanchanaburi, טיול שונה ואחר עם אוסף אנשים מוזר :אנחנו – שתי חברות בטיול מאוחר, ועוד שתי חברות חיילות בגיל נכון ולאחר שרות צבאי וזוג נחמד בטיול חווינו חיבור ישיר לטבע: קופים שחיים בטבע, ג'ירפות שנכנסות באופן טבעי לאוטובוס ואפילו טיגריס. כן נסיעה עם חברה ופגישה של נשים עוצמתיות, זו חוויה של העצמה נשית במיטבה!!!
הנסיעה חיזקה אצלי את הרעיון של pushup: עשיתי דבר פשוט אחד : שיניתי את המיקום שלי מול המשפחה והילדים. מיקמתי את עצמי במקום אחר. הרבה פעמים אנחנו ממקמים את עצמנו כמנהלים של המשפחה. אפשר להגדיר זאת במילה פחות פוטגנית "שליטה". למרות שלנהל את כולם זה קשה ודורש מאמץ, שחרור היא תנועה שדורשת יותר: הרבה אומץ, הרבה יותר כוח וכמובן מפחידה יותר כי לא יודעים מה יהיו התוצאות.
שינוי מקום מחייב אותי לשחרר, ומה שקורה באופן טבעי הוא שבני הבית מתמקדים במקומות שהתפנו, למרות שלפני כן חשבתי שזה לא אפשרי. שאין להם יכולות וכו'
שמחתי, הופתעתי (וטיפה התאכזבתי) וחזרתי לבית חזק ומחוזק שבו כולם בסדר. היכולות שלנו לשנות מקום מול הסביבה שלנו ולבטל כל מיני הסכמים בלתי כתובים ולרוב גם בלתי מודעים,.יכולה לקדם אותנו לשלב הבא.
הטיול הזה היה מבחינת צעקת עצמאות גדולה. אני יכולה לאהוב גם מרחוק, אני יכולה לדאוג לעצמי ועדיין להיות אימא אוהבת ודואגת. לפעמים שינוי נראה מסובך, אבל כשמזיזים משבצת אחת הרבה דברים יכולים להשתנות במשחק הגדול של החיים.
מציעה לכם לבדוק את המיקום שלכם מול הסביבה. קחו חברה וסעו איתה לטיול. זה משהו אחר, שונה. גם תחוו חוויות מיוחדות ומשחררות, וגם חוסר הנוכחות שלכן בשיגרה היומית של בני המשפחה יעשה לכן ולמשפחה רק טוב !
לעשות את הצעד הבא לא תמיד קל הירשמו לסדנאות Pushup –בלחיצה כאן
ואני אעזור לכן לעשות את הצעד הבא 😉
