אני מתרגשת, מופתעת ולא מאמינה, אני הבן אדם שהכי לא מתאים לו לכתוב.
אני דיסלקטית, כותבת עם שגיאות כתיב, מתבלבלת לפעמים בין שנים לשתים, בין זכר לנקבה ואין לי שפה ספרותית. כנגד כל הסיכויים ולמרות הקושי והפחד נולד הבלוג הזה.
הבלוג משמש דוגמא אישית חיה לניפוץ תקרת הזכוכית של עצמי ומציע לנשים נוספות לרתום את יכולותיהן הטבעיות אשר במקרים רבים לא מגיעות לכדי מימוש כדי לשנות את חיי.

אני מאמינה כי על ידי מתן כלים אימוניים תוכל כל אישה לגלות את היכולות האינטואיטיביות הללו ולהשתמש בהן לנוע קדימה ולהגשים מטרות ושאיפות.  אם אני הצלחתי, כל אחת יכולה.

קוראים ירדנה ויאטר, ירושלמית. בת 48, נשואה לאריאל, אימא לרותם (23) איתי (19) וניצן (15).

 

אימא שלי תמיד דאגה לספר שנולדתי בטעות, אינספור פעמים בילדותי שמעתי את סיפור הלידה שלי, כיצד בגיל 45 בהפתעה גמורה גילתה אימי שהיא בהריון, כיצד היה כבר מאוחר מדי לעשות הפלה, וכיצד כשהאחות כשבטיפת חלב שאלה אותה: "מה את רוצה? בן או בת? והיא ענתה: "לא משנה". אמרה לה האחות "אני מקווה שתהיה לך בת כך היא תטפל בך".

בברית של אחיין שלי. כאשר הרב הזמין את הסבתא להגיש את הנכד- היא צעדה קדימה עם בטן של חודש שישי וחוותה בושה גדולה. על הסיפורים האלה גדלתי. זו לא חוויה כל כך נעימה לילדה לגדול עם התחושה שלא הייתה אהובה ורצויה מהשנייה הראשונה.

אך למרות סיפור הלידה הלא רצויה הזאת, הייתי ילדה מאוד אהובה על ידי הורי ,מפונקת, מקבלת כל מה שרציתי (במגבלות הכסף)ו"הצעצוע" של שבעת אחי ואחותי הגדולים .

 

גם ההתנהלות שלי בבית הספר סבלה מ"עייפות החומר" כיאה לבת זקונים לאחר שהשקיעו שנים רבות בהצלחתם של שבעת אחי ואחיותיי במסגרות שלהם, וכך חוויתי אני קשיים רבים בבית הספר.
למדתי במסגרות דתיות והייתה לי לקות למידה חמורה, דיסלקציה. בתקופה שלי לא הייתה מודעות לקשיים של ילדים ולדרכי טיפול בהם ולכן למדתי במסגרת "כיתה טיפולית". בימינו כיתות אלו נקראות כיתות מקדמות.

וכיום בביתי הספר קוראים להן בשמות מכבדים יותר ומשקיעים בהן משאבים רבים.
פעם בשבוע היו מוצאים אותי מהכיתה והיו משחקים איתי משחקים מטופשים .תאמינו לי לא הבנתי מה הם רוצים ממני.
לאימא סיפרתי שלוקחים אותי וזה לא מתאים לי בתשובה היא אמרה לי "בבית ספר יודעים מה טוב לך". התחושה שלא מבינים אותי הובילה אותי לציונים נמוכים. בגלל התעודות הגרועות לא קיבלו אותי לבית ספר תיכון. הפתרון לבעיה היה לשלוח את אחי יוסי השוטר לבקש ולהתחייב שאהיה תלמידה טובה.. "השיטה" הצליחה התקבלתי.

התחלתי ללמוד ממקום של אחריות ומחויבות "למילה של אחי" אך איזה פלא! היה לי פשוט כיף, התקדמתי מכיתה לכיתה ואת התיכון עברתי בתחושה של "מצליחנית" עד שהגעתי לכיתה הגבוהה שכללה בגרות פלוס מקצוע. כאן חוויתי פעם ראשונה בחיי הצלחה….

 

אז לכל ההורים שיש להם "ילדים שלא ממשים את הפוטנציאל שלהם",

לכל המורים שקשה להם עם ילדים בכיתתם שלא מדברים נכון או לא כותבים נכון, תזכרו שיש בילדים הרבה מעבר לזה, יש חוכמה יש שמחה ואהבה שזקוקים להכוונה, הצמחה וקבלה.

אז לכל אלה שרוצים בלוג אחר עם הסתכלות אחרת על החיים ,

לנשים שרוצות להעז ולעורר תבונה נשית שאבדה ונשכחה למצוא מחדש את הידע האינטואיטיבי שטמון בתוכנו שתחזיר אותנו לבנות את חיינו.

אני מזמינה אתכם להצטרף ביחד איתי אל הבלוג שלי

 

על השיטה של "חכמת נשים" מה המקור שלה מה העקרונות שלה- בפוסט הבא…